בדובאי שותף אמירתי נומינלי כבר אינו מביא לבטלות החברה, אך הבעלים האמיתיים חייבים להוכיח את ההסדר

בדובאי החברה שורדת כעת גם קביעה של מראית עין

ב-14 ביולי 2025 הכריעה מליאת בית משפט הקסציה של דובאי בשאלה. לפי החלטה מס׳ 8 משנת 2025, אין לבטל LLC משום שהשותף האמירתי בה היה נומינלי או משום שאזרחי איחוד האמירויות אינם מחזיקים ב-51% מהונה, גם כאשר תזכיר ההתאגדות קודם לחוק החברות משנת 2021. במקום זאת, פסק דין הקובע שהשותפות האמירתית הייתה למראית עין הופך את החברה ל-LLC של השותפים האמיתיים הנותרים, או ל-LLC של אדם יחיד, בחלוקת מניות כפי שעולה מהעובדות, ובלבד שמתקיימים יסודותיה של אותה חברה.

ההחלטה שמה קץ למחלוקת בפסיקת בתי המשפט בדובאי. לפי חוק החברות משנת 1984 ולפי החוק משנת 2015 בנוסחו שלפני תיקונו, נדרש שאזרחי איחוד האמירויות יחזיקו לפחות 51% מהון ה-LLC, וחברה שיסוד זה חסר בה הייתה בטלה. התיקים חוזרים על דפוס מוכר: אזרח אמירתי הרשום כשותף הרוב, שלא השקיע הון וקיבל תשלום קבוע כספונסר הרישיון. כשהסדרים כאלה קרסו, היו פסקי דין שקבעו שהחברה בטלה והורו על פירוקה. באחד התיקים בדובאי עשו הערכאות הנמוכות בדיוק את זה לשלוש חברות שבעליהן הזרים היו שותפים מאז 1974.

המליאה נשענה על סעיף 71 לחוק משנת 2021 (צו-חוק פדרלי מס׳ 32 משנת 2021, שבתוקף מ-2 בינואר 2022), שאין בו כלל 51% ושמאפשר לאדם יחיד להחזיק ב-LLC, ועל סעיף 359, המחיל את החוק על חברות קיימות ושנתן להן שנה להתאים את עצמן. לדברי המליאה, המועד הזה אינו מכשול, שכן חברה אינה יכולה להסדיר שותפות למראית עין לפני שבית משפט קבע את קיומה. קו הפסיקה שאימצה המליאה מכיר בחריג אחד: חוזה שכבר בוטל בפסק דין חלוט לפני כניסת החוק משנת 2021 לתוקף. רק העקרונות של הרשות לאיחוד העקרונות השיפוטיים הפדרליים והמקומיים מחייבים את כל בתי המשפט באיחוד האמירויות (חוק פדרלי מס׳ 10 משנת 2019); החלטת מליאה מכריעה את עמדתו של בית משפט הקסציה ומנחה את בתי המשפט בדובאי.

להוכיח מי מחזיק באמת במניות

המליאה שינתה את מה שקורה אחרי קביעה של מראית עין; היא לא הקלה על ההגעה לקביעה עצמה. מראית עין פירושה שהצדדים הסכימו על עסקה גלויה המסתירה את היחסים האמיתיים ביניהם, וההסכם הסמוי הוא שמחייב אותם; השאלה אם קיים הסכם כזה היא שאלה עובדתית המסורה לערכאה הדיונית, כפי שחזר וקבע בית משפט הקסציה של דובאי בערעור מסחרי מס׳ 190 משנת 2025. בין שותפים, ההלכה המושרשת של בית המשפט היא שאין להוכיח דבר הסותר את תזכיר ההתאגדות אלא בכתב, כלל של תקנת הציבור החל גם אם איש מהצדדים לא העלה אותו (ערעורים מסחריים מס׳ 151 ו-160 משנת 2025). גם סעיף 67(3) לחוק הראיות (צו-חוק פדרלי מס׳ 35 משנת 2022) אוסר עדות בעל פה הסותרת מסמך בכתב.

ערעור מס׳ 190 מדגים כיצד תביעה נכשלת. שותף זר טען שהחברה בבעלות אמירתית, שנרשמה כשותפתו, צורפה רק כדי לעמוד בכלל הישן ולא שילמה דבר. אלא ששני השותפים הצהירו בתזכיר ההתאגדות שהמניות שתמורתן במזומן נפרעו במלואן לחשבון הבנק של החברה, והדוחות הכספיים המבוקרים לשנים 2018 עד 2022 אישרו את התשלום. בערעורים מס׳ 151 ו-160 אישר בית המשפט את קביעת בית המשפט לערעורים ששותף שמעולם לא שילם בעד מניותיו אינו, מטעם זה בלבד, שותף למראית עין: הוא חב את הכסף לחברה, ורק החברה רשאית לתבוע אותו.

תביעות מתקדמות יותר כשהראיות מצביעות על ספונסרות בתשלום. בתיק הפדרלי משנת 2023, שנדון בהמשך, קבעו בתי המשפט, על סמך הראיות שבתיק, שהשותף האמירתי היה ספונסר רישיון שקיבל סכום קבוע, ללא הון, ללא תפקיד וללא חלק ברווחים או בהפסדים. בתיק בדובאי מספטמבר 2024 הציגו השותפים הזרים מסמכים שעליהם חתם השותף האמירתי, ובהם אישר שלא שילם דבר ולא הכניס הון; הוא חלק עליהם, והתיק הוחזר לבית המשפט לערעורים.

פסקי הדין מאבו דאבי שבחנו נצמדים בתקיפות למסמכים הרשומים. באפריל 2024 נסמך בית משפט הקסציה של אבו דאבי על פסק דינו הקודם והחלוט, שלפיו מנהל המחזיק 49% לא הצליח להוכיח, מול תיקון מאומת נוטריונית ומול רישיון המסחר, שהוא הבעלים האמיתי ושהשותף בעל ה-51% היה ספונסר נומינלי בלבד. לגבי עסק יחיד, שאין לו אישיות משפטית משלו, פסק בית המשפט בינואר 2024 שבעל הרישיון הוא בעל העסק, אלא אם העסק הועבר בעסקה מאומתת נוטריונית ונרשם, ושהודאה פרטית שנויה במחלוקת אינה יכולה לגבור על הרישיון. החלטת המליאה בדובאי עוסקת בחברות LLC, לא בעסקים מסוג זה.

מדוע תניית בוררות אחת לא הוציאה את התביעה מבית המשפט

בספטמבר 2024 פסק בית משפט הקסציה של דובאי שתניה המפנה סכסוכים בין שותפים לבוררות לא מנעה מבתי המשפט בדובאי להכריע אם אחזקת ה-51% של שותף אמירתי הייתה למראית עין. סעיף 4(2) לחוק הבוררות הפדרלי (חוק פדרלי מס׳ 6 משנת 2018) אוסר בוררות בעניינים שאין להסדירם בפשרה, וההכרעה בתביעה חייבה להחיל את הכלל הקודם שחייב בעלות של אזרחי איחוד האמירויות, כלל של תקנת הציבור.

אותו פסק דין השאיר את התיק בדובאי אף שכל מקומות העסק של החברות היו מחוץ לאמירות: התביעה נגעה למעמדו של השותף האמירתי עצמו כשותף, והוא התגורר בדובאי. פסק הדין עסק בשאלת מראית העין בלבד, ואינו אומר דבר על סכסוכים אחרים בין השותפים לפי אותה תניה.

בתי המשפט הפדרליים, ושאלה שעדיין פתוחה

בית המשפט העליון הפדרלי, העומד בראש בתי המשפט הפדרליים (לאבו דאבי, לדובאי ולראס אל-חיימה יש בתי משפט קסציה משלהן), הגיע לתוצאה דומה במאי 2023. לאחר שקבעו שהשותפות של 51% הייתה למראית עין, פסקו הערכאות הנמוכות שהחברה בטלה ודחו את תביעות יורשי המייסד לכל המניות. בית המשפט העליון הפדרלי אישר את הקביעה בדבר מראית העין, אך ביטל את פסק הדין משום שהחיל את החוק משנת 2015 שבוטל: את התביעות היה צריך לבחון לפי החוק משנת 2021, שכבר היה בתוקף ושמתיר בעלות זרה של עד 100% בכפוף למגבלות שקובעות מועצת השרים והרשויות המקומיות. היורשים הסתמכו על מדריך ההשקעות של האמירות, שבו נמנתה פעילות החברה, נפחות, בין הפעילויות הפתוחות לבעלות זרה מלאה. בית המשפט לא פירט מנגנון המרה; את זה עשתה מאוחר יותר המליאה בדובאי.

בשאלת ההוכחה נותרה שאלה אחת פתוחה. חוק הראיות משנת 2022 מתיר עדות בעל פה כאשר נטען נגד מסמך בכתב שהוא כולל דבר שהחוק אוסר או דבר הנוגד את תקנת הציבור (סעיף 68(4)), ושותפות כסות התקיימה כדי לעקוף את דרישת האזרחות. פסקי הדין שבחנו אינם מכריעים אם משום כך יכול שותף זר להוכיח אותה ללא מסמכים בדובאי: ערעורים מס׳ 151 ו-160, שעמדו על דרישת הכתב, עסקו בחברה באזור חופשי שלא עלתה בה שאלת אזרחות, ובערעור מס׳ 190 נותרה הנקודה ללא הכרעה. בתיק עבודה משנת 2016, לפי חוק הראיות הקודם, קיבל בית משפט הקסציה של ראס אל-חיימה שמראית עין שנועדה לעקוף את החוק ניתנת להוכחה בכל דרך, אך ביטל קביעה שנשענה על עדים, שלפיה העובד היה למעשה שותף ובעל הרישיון ספונסר בלבד, משום שהקביעה התעלמה מהצהרתו של בעל הרישיון עצמו שהחנות שייכת לו בלבד.

מה שהחוק משנת 2021 לא שינה

בעלות זרה מלאה היא ברירת המחדל, לא כלל גורף. סעיף 10 לחוק החברות מסמיך את מועצת השרים לקבוע את הפעילויות בעלות ההשפעה האסטרטגית ואת התנאים לרישוין, ומסמיך את הרשות המוסמכת בכל אמירות לקבוע שיעור של אזרחי איחוד האמירויות בהון או בדירקטוריון של החברות שהיא מעניקה להן רישיון. החלטת מועצת השרים מס׳ 55 משנת 2021 מונה את הפעילויות האסטרטגיות: פעילויות ביטחון, הגנה וצבא; בנקים, בתי חלפנות, חברות מימון וביטוח; הדפסת כסף; תקשורת; שירותי חג׳ ועומרה; מרכזים לשינון הקוראן; ושירותים הקשורים לדיג, שבהם נדרשת השתתפות של אזרחי המדינה בשיעור 100%. ביתר הפעילויות שברשימה, הרגולטור של המגזר קובע את שיעור השתתפותם של אזרחי המדינה בעת אישור הרישיון.

כאן עשוי תנאי המליאה, שיתקיימו יסודותיה של החברה שאליה הומרה החברה המקורית, להיות בעל משמעות. אף אחד מפסקי הדין שבחנו אינו עוסק בחברה שפעילותה עדיין מחייבת אחזקה אמירתית, ולא היינו מניחים שקביעה של מראית עין הופכת חברה כזו לחברה בבעלות זרה מלאה.

סעיף 17 חשוב כאשר מפרקים הסדר ומקצים מחדש את המניות. השקעתו של שותף בהון חייבת להיות במזומן או בנכס שהוערך; עבודה נחשבת רק כשמדובר בשותף החב ביחד ולחוד, ומוניטין או השפעה לעולם אינם נחשבים. במאי 2025 החיל בית משפט הקסציה של דובאי כלל זה וקבע שחלק של 40% ב-LLC, שהמסמכים תיארו כהשקעה בדמות עבודה, בטל.

בעל מניות ממונה גלוי הוא הסדר אחר

התיקים בבתי המשפט עוסקים באזרח אמירתי שנרשם כשותף הרוב כדי לעמוד בדרישת אזרחות, בעוד הסדר הצד שעמד מאחורי חלקו נותר מחוץ לרישומים. החלטת מועצת השרים מס׳ 109 משנת 2023 מחייבת כיום לגלות אחזקות באמצעות ממונים. הנהנה האמיתי הוא האדם הטבעי שבסופו של דבר מחזיק או שולט ב-25% או יותר (סעיף 5). חברה שהשותפים בה מחזיקים כנאמנים או כממונים חייבת לרשום זאת במרשם השותפים שלה, יחד עם פרטי האנשים שכל אחד מהם מייצג (סעיף 10), ועליה לעדכן את מרשם הנהנים בפועל שלה בתוך 15 יום מהמועד שבו נודע לה על שינוי (סעיף 8). אין לרשום שינוי בעלות בלי הצהרה אם הנהנה בפועל משתנה. ההחלטה אינה חלה באזורים החופשיים הפיננסיים.

לפיכך החברה והרשם יודעים מי עומד מאחורי ממונה גלוי. אף אחד מפסקי הדין שבחנו אינו עוסק בממונה שנרשם כך; כל אחד מהם נסב על הסדר שנשמר מחוץ לרישומים. ההחלטה היא כלל של גילוי: אין בה דבר שמביא לכך שאחזקתו של ממונה תיחשב לצורך דרישה להשתתפות אזרחי המדינה שעדיין חלה על פעילות מסוימת.

מה בודקים בעלי מבני 51/49 ותיקים

אנו מתחילים במסמכים: כל מסמך שעליו חתם השותף האמירתי ובו אישר שלא שילם דבר ושקיבל דמי שירות, הרישומים של אותם תשלומים, וראיות בנקאיות לשאלה מי מימן את ההון. לאחר מכן אנו משווים אותם לתזכיר ההתאגדות ולדוחות הכספיים המבוקרים. אם אלה מצהירים שחלקו נפרע, אלה בדיוק הראיות שהכשילו את התביעה בערעור מס׳ 190, ויש להתמודד איתן ישירות.

אחר כך באים הצורה המשפטית והפעילות: האם העסק הוא LLC או עסק יחיד, והאם פעילותו מופיעה ברשימה האסטרטגית של מועצת השרים או כפופה לכלל של האמירות בדבר השתתפות אזרחי המדינה. מרשם השותפים, שהמנהלים חייבים לנהל במדויק ולהגיש לרשויות מדי ינואר (סעיף 74), ומרשם הנהנים בפועל נבדקים מול מה שהבעלים מציגים כמצב האמיתי.

ואז הדרך. כשהשותף האמירתי משתף פעולה, העברת מניות ותזכיר התאגדות מתוקן הם הדרך הישירה: התיקון חייב להיות בערבית ומאומת בידי הרשות המוסמכת, אחרת הוא בטל (סעיף 14), והוא נכנס לתוקף עם רישומו במרשם המסחרי (סעיף 15). כשאינו משתף פעולה, הדרך היא תביעה בבית המשפט (בתיק בדובאי משנת 2024 תניית בוררות לא מנעה תביעה כזו), והיא תוכרע על פי הראיות ותארך זמן.

היכן זה מותיר את הבעלים

בדובאי הסירה המליאה את איום הבטלות והפירוק, ובית המשפט העליון הפדרלי מצביע לאותו כיוון. מה שנותר הוא ויכוח על ראיות. בעלים ששמרו את מכתבי הצד ואת רישומי התשלומים נמצאים בעמדה טובה בהרבה מאלה שההסדר שלהם התקיים רק בעל פה.

מאמר זה מתאר פסקי דין וחקיקה של איחוד האמירויות נכון ל-1 בנובמבר 2026. זהו מידע כללי ואינו ייעוץ משפטי. Polaris אינה משרד עורכי דין; בסכסוכים אנו פועלים לצד עורכי דין בעלי רישיון באיחוד האמירויות.